הגאון רבי גבריאל יוסף לוי

ראש ישיבת "באר התורה" ונשיא הגמ"ח המרכזי

(מתוך העלון "עמוד החסד")

 

 

א

שאלה:

הסברתם בעלון לאחרונה איך ניתן להגיע לקניית דירה בפריפריה, כשכל צד מביא כמה מאות אלפי ש"ח מהלוואות הגמ"ח.

בתור אבא לכמה בנות, זה נכון רק על הנייר (או המייל) אבל כשזה מגיע למעשה, ברוב מוחלט של ההצעות ל'אבי הבן' אין בכלל "הוה אמינא" לתת יותר מ100000 ש"ח (ואפי' כשיש לו יכולת), ומאידך אם הם 'דורשים' (או מסבירים שזה לא דרישה אבל הזוג צריך להיות מסודר, וכמובן שזה אחריות של 'אבי הבת') פחות מ400000 ש"ח הם מרגישים כאנשי חסד, שעושים צדקה עם צד הכלה.

התוצאה היא, שהסכום שאבי הכלה צריך לשלם הוא מעבר להלוואת הגמ"ח, ושהתשלום החודשי הוא מעבר ליכולתו, ובפרט אם הוא אברך ואשתו מורה, מזכירה או מטפלת, או שהוא אוחז בבת השניה או השלישית… ואז הוא חוזר או לגלגולים אין סופיים כמעט, או שחוזרים להלואה בנקאית, ומה הועילו חכמים בתקנתן?

ודאי שכל אחד יש לו את הס"ד שלו, אך ברצוני לשמוע מנשיא הגמ"ח שליט"א, מהי דעת תורה בענין מורכב זה.

בברכה ה. אהרון

תשובה:

אכן, אנו מרבים לעודד את הציבור לרכוש דירות בפריפריה, במקום להוציא סכומים אדירים על דירות במרכז הארץ, כשבערי הפריפריה גדלות ומתפתחות קהילות תורניות מצוינות בכל קנה מידה אמיתי למתבונן.

אולם אין ספק, כי בשעה שעושים השתדלות נכונה זו ומקבלים את ההחלטה לרכוש דירה מוזלת יותר, הדבר צריך לבוא בד בבד עם התחשבות בצד הורי הבנות, כדי שלא ייווצר מצב כפי שהעלה הכותב, שעל אף שקונים דירה זולה יותר, עדיין צד הכלה צריך לשלם סכומי עתק.

ובאמת גדולי ישראל נתנו דעתם בנושא זה בצורה נחרצת. הדברים מובאים בכמה מכתבים שפרסמו בנושא, וכדאי לקרוא בעיון את אריכות דבריהם. נצטט כאן בקצרה מתוך המכתבים, כאשר שני הנושאים הנ"ל כרוכים בדבריהם, מצד אחד הוראתם לציבור להסתפק ברכישת דירות זולות, ומאידך לא להכביד יתר על המידה על מי מהצדדים.

במכתב שהתפרסם בשנת תש"ס שנדמה כי נכתב מנהמת לבם, כותבים גדולי ישראל זצוק"ל:

ההורים אינם יכולים לשאת בעול הכבד… הדברים מגיעים לעיתים לכדי פיקו"נ ממש… חובה למצוא את הדרך להקל ולצמצם את העול הזה… גם להורים שיחי' העומדים מצד בניהם יש להזכיר דברי הרמב"ם 'ולא יצר לאדם לעולם בחייו' כלומר יש להימנע מלגרום צער לחברו… וכ"ש שאין לדוחקו… ויש שעי"כ מתחייב מה שאין לו, בלי יכולת לקיים דבריו… וגם על עצמו אין אדם רשאי להתחייב בדברים שלא יוכל לעמוד בהם.

בסיום המכתב מסכמים גדולי ישראל את דרך ההנהגה הראויה:

במשא ומתן בנושא שידוכים ראוי ששני הצדדים יתחייבו שווה בשווה ושום צד לא יתבע יותר ממה שהוא עצמו מתחייב.

הצדדים יסתפקו בקניית דירות זולות. והי"ת יסייע בידי אחב"י לחתן צאצאיהם בנקל מתוך הרחבת הדעת.

בשנת תשע"א התפרסם מכתב מאת גדולי ישראל ועמם ראשי הישיבות בארה"ק, וגם בו מבקשים שוב את המובן מאליו:

חובת השעה לעשות תיקון גדול ורווח והצלה ליהודים בעת הזאת, לגבש את אחינו בני ישראל שבכל עיר ועיר אשר אין ביכולתם לעמוד בעול הנורא הזה, לקנות דירות לבניהם ולבנותיהם אך ורק במקומות התורה הזולים בצפון ובדרום, ולהסתפק במועט ולהקל את העול הנורא הרובץ על ההורים והמחותנים עד כמה שאפשר.

ומן היושר והראוי להשתדל ביתר שאת בעת הזאת שהדוחק שורר אצל הכל, שהורי הבנות לא יתחייבו יותר מ-45000$ (180000 ש"ח) עבור הוצאות הדירה. וכמו"כ להשתדל ביתר שאת שלא לדרוש מהמחותן לחרוג מהסכום הנ"ל.

והדברים מדברים בעד עצמם, ובהם תשובה לשאלת הקורא, מהי דעת תורה בנושא זה.

ב

כבר אמר אחד מגדולי ישראל, שהצלחת המשפחות החרדיות להשיא את ילדיהם ולרכוש להם דירות, היא הנס הגדול ביותר שבדורנו, אבל מנגד המציאות היא שיש אנשים הכורעים תחת הנטל. למרות שרבים זוכים לראות ניסים גלויים בתוך ההסתר פנים השורר בעולם, יש אחרים שלא רואים תקווה.…. אי אפשר רק לבוא ולומר, שבגלל שרואים השגחה פרטית וניסים גלויים, לכן כל אחד צריך להישען על זה. כי לא כל אחד זוכה לנס, ולא לכל אחד זה מתאים.

 

ג

חשוב להדגיש, שהציבור במרכז הארץ אינו מודע די הצורך על התרחבות מקומות התורה שבפריפריה, ולכן, גם אם קיים רושם אצל אחדים כי מקומות מרוחקים אינם מפותחים מספיק מבחינה זו, חשוב לברר זאת באופן יסודי, כי אכן ההתפתחות היא עצומה ומפתיעה, ויש הרבה מאוד מקומות שכבר נוצר בהן הגרעין המספיק של מוסדות תורה המתאימים להגעת משפחות נוספות, אם בדרום הארץ בהם ההתיישבות החרדית ותיקה מאוד, ואם בצפון שההתיישבות צעירה יותר אך מתפתחת באופן מואץ מכל הבחינות.

במקרים רבים נושא העבודה ניתן לבירור לפני המעבר. הדבר דורש מאמץ זמני של בירורים יסודיים, ולפעמים גם נסיעות ממושכות לראיונות עבודה וכדו', אבל באופן כללי, המציאות היא שבעבודת הוראה בפרט, קיים כיום היצע גדול יותר דוקא במקומות רחוקים, ובפרט כאשר מגיעה מורה מירושלים או מבני ברק וכדו' עם ניסיון וותק, יש לה סיכוי גדול להיות מבוקשת מאד במקומות אלו.

אמנם, בירורים אלו דורשים קצת יוזמה ומאמץ, אולם זהו מאמץ חד פעמי, ואחר כך מגיעה שלוות הנפש, במגורים בדירה מרווחת יותר ופחות חובות.

העצלות הטבעית מובילה לשמרנות וכבדות, אבל כתוצאה מזה נגרם סבל מתמשך וגדול יותר. ולכן, ודאי עדיף להתאמץ בבירורים במשך תקופה, ולהגיע לאחריהם אל המנוחה ואל הנחלה.

ד

פעמים רבות, כאשר אדם מגיע למקום שבו הוא מבוגר יחסית בין הציבור, זה מגדל אותו ודוחף אותו להתקדם ולהתעלות ולהיות ראוי באמת לדמות שהציבור רואה בו.

שמעתי פעם ממו"ר רשכבה"ג מרן רה"י הגרא"מ שך זצוק"ל, שהזכיר את התואר 'שר וגדול' שנתן דוד המלך לאבנר שר צבאו, ואמר על כך הרב שך, שפעמים רבות אדם נעשה שר בגלל שהוא כבר אדם גדול, אבל מצוי מאד שאדם נעשה שר כשהוא עדיין לא ראוי לכך, אבל עצם זה שנהיה שר זה עצמו מגדיל אותו באמת.

ולכן אדרבא, יש במעבר לפריפריה הזדמנות גדולה לאברך המתגורר במרכז להתעלות שלא היה משיגה במרכז הארץ, ואולי הוא יגיע מכך לתפקיד שלא היה מקבל במרכז, כשיכירו בגדלותו התורנית שבמרכז הייתה בולטת פחות, משום שכמותה ניתן לראות אצל רבים בגילו, ואילו במקומות מרוחקים וצעירים יותר הוא יבלוט לטובה ויתפתח כתוצאה מכך.

ה

פגשתי אברך שמשפחתו התרחבה, והוא ראה לנכון לעבור לדירת ארבעה חדרים. כששאלתיו, מנין היתה לו היכולת הכלכלית לכך, הוא ענה לי, שעד עתה לא היה עול המשכנתא על כתפיו, משום שאת המשכנתא על דירת שלושת החדרים משלמים ההורים. מסיבה זו, נקל עליו כעת לקחת משכנתא קטנה רק על החדר הנוסף.

סיפור זה מעורר מחשבות, על הדרך הישרה שצריך ללכת בה. הרי מדובר באברך שהתבסס מספיק כדי להתחייב בעול המשכנתא, ואם כך, אמנם הוא כעת רוצה איכות חיים יותר משופרת, אך מן הראוי היה להיות מעט יותר רגיש כלפי ההורים, ולפני שהוא מרחיב את דירתו, קודם כל שיוריד את העול מהם, ורק לאחר מכן יעלה את רמת חייו. ונכון, ההורים התחייבו ומצידם צריכים לקיים את התחייבותם, אך מידת היושר וההגינות אומרת, איך ייתכן שאבי רעייתו, אברך חשוב בפני עצמו שקשה לו לא פחות מחתנו, יצטרך לחיות בצער, כדי שחתנו יוכל להשכיב שני ילדים בחדר במקום ארבעה?!

מעשה נוסף בעניין דומה. בא לפניי אברך להתייעץ. הוא עמד לפני אירוסי בתו. בתו, שהייתה מבוגרת מעט, הספיקה לחסוך סכום נכבד מאד לאחר סיום לימודיה בסמינר, בשעה שהייתה סמוכה על שולחן הוריה, וכל משכורתה נצברה בחסכון. כעת, עמדו המחותנים בעיצומו של המשא ומתן, ועלה על השולחן נושא כספי החיסכון של הכלה. אותו אברך טען בפני את אשר על לבו, שאין סיבה שהוא ייטול על שכמו עול כבד כל כך, את בשעה שבתו יכולה – ומוכנה – לתת את הסכום בעצמה.

אולם אבי החתן טען, שלדעתו הסכום שחסכה הכלה צריך להישאר אצל בני הזוג, ומה שיתחייבו ההורים, יהיה מלבד הסכום הזה. המחותן הדגיש שכך דעתו, אך הוא ישמח לשמוע דעת תורה בעניין.

אמרתי לאותו אברך, שיאמר בשמי למחותן, שבהחלט הפשטות היא, שכל מה שצברה בתו בשעה שהייתה סמוכה על שולחנו, ניתן לשלם ממנו את ההתחייבות של אביה, וכי אין שום הצדקה לחייבו לקחת על שכמו עול נוסף. ואכן ב"ה, שני הצדדים קיבלו זאת בהבנה ובהסכמה, ויצא מכך אחוה ושלום ורעות.

יש אברכים הטוענים, שנכון שכיום יותר קל להם ליטול על שכמם את עול המשכנתא מאשר להוריהם, אך הדבר יקשה עליהם בעצמם להשיא את ילדיהם בבוא עיתם, ולכן הם חוסכים כעת מכספם לצורך נישואי ילדיהם בעתיד.

ונראה, שמידת היושר אומרת, שגישה זו היא מוטעית. שהרי על פי טענה במקום לחשוב כרגע איך לחתן את הילדים שלך בעתיד, יותר היה נכון לחשוב איך אפשר להקל מעל הוריך את המשא הכבד.

לפי גישה זו, ההורים בעצם נאנקים כעת תחת חובות עצומים, כדי לעזור בעקיפין להשאת נכדיהם. ברור ופשוט לכל, שההורים אינם מחויבים להשיא את הנכדים, ולא עלה על דעתם להתחייב על כך. כל הסכמתם להתחייב על סכומי עתק, נועדה כדי להעמיד את הזוג על רגליהם, ואין הדעת סובלת הנהגה מעין זו, שההורים יסבלו כעת למען הזו בעתיד הרחוק, כדי שיוכל אז להשיא את ילדיו בקלות. ובכלל, במקום לחשוב כרגע איך לחתן את הילדים שלך בעתיד, יותר היה נכון לחשוב איך אפשר להקל מעל הוריך את המשא הכבד, ולהסיר במעט את התלות בהם.

לסיכום, מכל האמור עולה זעקת ההורים השרויים עד צווארם בחובות, וראוי לזוגות הצעירים לשים ליבם על כך, ולהתעורר לקחת על שכמם את העול מכתפי ההורים כשהדבר אפשרי. אמנם, יש צעירים שלא מתעוררים לכך מעצמם, ולכן כדאי להורים עצמם, לחשוב מראש כיצד למנוע מצב שכזה, ולדאוג שילדיהם יהיו מחויבים בהסכם הנחתם בשעת האירוסין להיות שותפים בעול יחד עם הוריהם במידת האפשר.

יודגש שוב, חם ושלום אסור למחותנים שלא לקיים התחייבויות, וחס ושלום יש להיזהר שלא ייווצר מתח בין המחותנים או בינם לבין הזוג הצעיר. אך ראוי על הזוג לעשות זאת מיוזמתו, ומתוך הסכמה הדדית, וזו הנהגה יפה וטובה. וראוי לחשוב מראש על תרחיש שכזה, ולסכם את הדברים מראש, ובפרט במקרה שאחד הצדדים נותן יותר, אזי לכל הפחות החלק שהוא נותן יותר יוסר ממנו לכשיעמדו הזוג הצעיר על רגליהם ויתבססו כלכלית. והאמת והשלום אהבו.

ו

פתחנו בפרק הקודם, בעניין כאוב, של זוגות צעירים המצליחים להתבסס היטב מבחינה כלכלית, ועדיין משאירים על הוריהם את עול המשכנתא הכבד מנשוא.

מובן מאליו וכל אחד מבין, שכשאנו באים ומעוררים על הבעיה הזו, שאין ללמוד מכך שלא צריך לקיים התחייבויות. ודאי שצריך לקיים, וגם אם הזוג היה צריך להבין מעצמו שעליו לקחת מהוריו את עול המשכנתא, אך הדבר הזה לא פוטר את המחותנים מלקיים את ההתחייבויות שנטלו על עצמם. אכן, כוונתנו הייתה: א. לעורר את הזוג הצעיר שעליו לכבד את הוריו, ובמידה והתבסס כלכלית, להקל מעליהם את העול הכבד. ב. להמליץ למחותנים להיערך מראש לתרחיש כזה, ולכתוב בשטר ההתחייבות שההתחייבות מותנית במצבם הכלכלי של הזוג הצעיר.

ובעז"ה, אם נוהג זה יהיה מקובל ומצוי, שדבר זה יסוכם מראש, יימנע בכך הרבה צער להורים, וגם זהו חינוך טוב לצעירים, שיידעו לשאת בעול, ובוודאי אין בכך שום חיסרון, ודבר זה לא יפגע מאומה בשקיעות בלימוד של האברך, שכל המדובר הוא באם מצבו ישתפר באופן שיוכל להוריד את העול מהוריו, ואדרבא, טוב מאד לזוג שיבין שיגיע היום שהם יצטרכו לקחת אחריות ועול, והוא נוהג ישר והגון.

יש הטוענים, שהדבר יכול ליצור תרעומת בין המחותנים, כאשר המצב הכלכלי של אחד מהם משופר מהשני, ובשעה שהזוג הצעיר נוטל על שכמו את העול מהאב המתקשה בכך, יכול האב השני לטעון שיש בזה מעין חוסר הגינות, שצד אחד ממשיך לתת והצד השני כבר לא נותן.

אכן, לטענה זו יש מקום להישמע; בדברנו על נושא זה, רצוננו לשפר את הדבר, ולא ח"ו ליצור מתח בין המחותנים ובוודאי לא שייווצר מצב של חוסר הגינות. ההגינות זה הדבר הראשון שצריך להיות. ולכן, ודאי שדבר זה צריך להיעשות בהסכמה, ואם מחותנים באמת מרגישים שותפים בהקמת הבית החדש, הם יכולים להבין שזה לא 'מסחר' שהשקיעו שניהם באיזה עסק משותף, אלא שכל אחד התחייב על מה שהתחייב מכיוון שהוא רוצה להקל על הזוג הצעיר, וממילא כשמשתנים הנסיבות, ולזוג יותר קל מאשר להורים, בוודאי יפה והוגן שהזוג יוריד את העול מהוריהם המתקשים בכך.

ולכן, ראוי לתת על כך את הדעת כבר בשעת חתימת ההסכם; אפשר להציע אפשרות אחת לפתור את העניין, שיסוכם בין הצדדים על הפחתת העול בשווה במידה והזוג הצעיר יוכל בעתיד לקחתו על עצמו, בין אם יורידו חצי מהנטל מכל צד, ובין אם יורידו מכל צד כאותם אחוזים שהם נטלו על עצמם בשעת חתימת ההסכם, או שמי שלוקח על עצמו יותר, לכל הפחות ירד ממנו החלק היתר על השני. כך או כך, אך עכ"פ חשוב מאד לתת על כך את הדעת כבר בשעת החתימה, ולא להשאיר את הנושא פתוח.

ז

הנני נמצא בשיא תקופת השאת הילדים, כשהגמ"ח המרכזי משמש  עבורי כעוגן מרכזי המאפשר ב"ה את השאתם בכבוד, לאחר שעשיתי  יחידות עבור כל הילדים.

כעת, כשאני עומד בחתונת החמישי )מתוך 6 בלע"ר(, אני חש כי  ההחזרים הולכים ונהיים קשים מנשוא. אינני יכול כבר להחזיר כ"כ  הרבה כל חודש!

ברצוני לשאול, האם תיתכן אפשרות לשנות את שיטת התשלומים  בהלוואות המתקדמות כגון בשלישית או ברביעית, למשל להאריך את  פריסת התשלומים וכדו', דבר שיקל מאד על הורים כמוני?

בברכה, ח.מ. ויזל

תשובה:

לפי צורת התשלומים המקובלת בגמ"ח, בדרך כלל כאשר מגיעים  לנישואי ילד חמישי, כבר מסיימים לשלם את התשלומים על נישואי  הילד הראשון.

אולם, כיון שיש משפחות המתקשות לשלם כמה וכמה הלוואות יחד,  צריך לשקול בכובד ראש, להתארגן בצורה מסודרת וליזום פניה לזוגות  הצעירים לאחר כמה שנים מחתונתם, ולשלוח להם חומר בנושא לקיחת  עול תשלומי ההלוואה מההורים.

דבר זה הוא נכון, גם בגלל שפעמים רבות יש לזוג הצעיר אפשרות לפרוע  את החובות, ומידת היושר מחייבת שלא יהיו הילדים חיים ברווחה, בו  בזמן שההורים כורעים תחת עול תשלומי הדירות שלהם.

כך היה ראוי לנהוג בכל הלוואה המוטלת על כתפי ההורים לצורך מגורי  הילדים, ובפרט בהלוואות הגמ"ח המרכזי, שעיקר מטרת המייסדים  היתה שההלוואה תינתן ישירות לזוגות, ובכך יורידו את העול מכתפי  ההורים. זו אחת הסיבות שהזוג הם הלווים בפועל, ומהחשבון שלהם  יוצאים כספי התשלומים, אלא שהורים רבים מעבירים בכל חודש את  התשלום לחשבון הזוג. אך גם במקרה כזה, עצם זה שהכסף עובר דרך  הזוג, גורם שהזוג עצמו רואה וחש את העול הכספי המוטל על ההורים  (ולא מדחיק ושוכח מכך), ויכול להיווכח בעצמו במה מדובר, ולקחת על  עצמו את העול מתוך רגש הכרת הטוב ואחריות על הוריו.

אני מכיר הרבה משפחות שההורים נחנקים מחובות עצומים שמאיימים  חלילה להכריע אותם, ובאותו זמן ממש, הזוג, שלמענו נכנסו ההורים  לחובות האמורים, חי ברווחות וקונה לעצמו דברים בשפע. האשה עובדת  ומשתכרת והזוג מרשה לעצמו, כשהוא שוכח שבשביל התשלומים על  הדירה אותה הוא משפץ ומרחיב מהכנסותיו הנאות, ההורים היקרים  נאנקים מחובות אשר נטלו על עצמם באין ברירה, כאשר פעמים רבות  הם אינם עומדים בקנה אחד עם  היכולת ה ת ק צ י ב י ת  שלהם.

אמנם, קריאה זו מופנית בראש ובראשונה לזוגות הצעירים, ובשם מידת  היושר והצדק. אך החכם עיניו בראשו, לא לצפות ולסמוך שהדברים  ייעשו מאליהם, אלא להתנות כבר מראש בעת האירוסין, ולעשות  שטר עם תנאי קודם למעשה, שכאשר הזוג יעלה על דרך המלך מבחינה  כלכלית, ובאם הכנסותיו תהיינה גבוהות באופן שיוכל בעצמו לעמוד  בנטל החובות על הדירה )שלו!…(, אזי יוכלו ההורים להעביר אליהם  את החובות ועול החזרתם.

ואו אז, גם לבן הרביעי, והחמישי, והשישי – תהיה להורים אפשרות  נאותה לרכוש עבורם דירה, לקחת הלוואות חדשות ולהתחייב בסכומים  נוספים.

ואולי היה מן הראוי, שתימצא דרך בהסכמה עם ההורים לעודד בכך את  הזוגות הצעירים. לדוגמא כדאי לשקול, שיישלח מכתב לזוג, שידרבן  ויקרא לו לקחת על עצמו לכל הפחות חלק מן הפרעון אם הוא יכול.

 

 

ח

נצטט מתוך ה'קול קורא' של גדולי ישראל משנת תשע"א, עליו חתומים  שורה ארוכה של גדולי תורה וראשי הישיבות שליט"א:

…ואי לזאת חובת השעה לעשות תיקון גדול ורווח והצלה ליהודים  בעת הזאת, לגבש את אחינו בני ישראל שבכל עיר ועיר אשר אין  ביכולתם לעמוד בעול הנורא הזה, לקנות דירות לבניהם ולבנותיהם  אך ורק במקומות התורה הזולים בצפון ובדרום, ולהסתפק במועט  ולהקל את העול הנורא הרובץ על ההורים והמחותנים עד כמה  שאפשר. ומן היושר והראוי להשתדל ביתר שאת בעת הזאת שהדוחק  שורר אצל הכל…

ויש להתגבש ולהתאחד בבניית קהילות של בני תורה מצויינים עם  כוללים וחדרים ומוסדות תורה לתפארת, בכל רחבי ארה"ק.

ועל כן הננו בזאת לכל אחד ואחד בקריאה נרגשת שיהיה עושה  ומעשה לדבר גדול ועצום זה למען יהיה זה הצלה גדולה לו ולביתו  ולשאר אחינו שבארה"ק, ויפה שעה אחת קודם.

ויתקיים בנו דברי אדונינו הרמ"א "שכל מה שיתן לו חמיו וחמותו  יקח בעין טוב, ואז יצליח".

ובאמת, אין מדובר רק בקול קורא ובמכתבים, אלא גם בפועל, גדולי ישראל דאגו בעקיפין ובמישרין לייסד קהילות תורניות בערים מרוחקות ולהקים שם מרכזי תורה. צא ולמד, מי עמד מאחורי אופקים, ירוחם וכרמיאל אם לא מרן הגרא"מ שך זצ"ל ששלח לאופקים ולירוחם שהיו שממה רוחנית את ראשוני האברכים ומאוחר יותר עודד מאד את הגרא"צ מרגלית להקים מוסדות בכרמיאל בזעקו 'הנגב פורח והגליל שומם', מי עמד מאחורי הקהילה באשדוד אם לא מרן הרב מפוניבז' זצ"ל, מי המריץ את הגר"י מאיר זצ"ל להקים ישיבה בשממות הנגב שסביבה הוקמה הקהילה בנתיבות אם לא מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, מי דאג בכל כוחו להפריח את חצור וערד המרוחקות אם לא מרן בעל ה'לב שמחה' זצ"ל, ועוד.

ובדורות האחרונים ראינו כיצד גדולי ישראל עודדו אברכים חשובים לקבוע את מושבם בערים שוממות מתורה, ובהנהגה זו כבר הלך מרן בעל החזון איש זצ"ל שעודד אברכים צעירים מיד אחרי חתונתם להתגורר במקומות שוממים לגמרי מתורה, ואף לכהן בהם ברבנות ולהקים בהם מוסדות לתורה, כגון הגרא"א משקובסקי, הגר"י אדלשטיין והגר"י יעקובוביץ זצ"ל, וכך נהג גם מרן הסטייפלר זצ"ל, ובשנים האחרונות מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שעודד בכל לב אברכים מצוינים להתגורר בעפולה, בכרמיאל ובעוד קהילות בדרום ובצפון. גם בית שמש ראשית דרכה החרדית היתה כשראשי ישיבת פורת יוסף שלחו אליה תלמידים עוד כשהיתה עיר חילונית. ויש אף רבים מגדולי ישראל בעצמם שקבעו את מושבם במקומות הרחוקים מתורה וזאת על מנת להפריח בהם את השממה דוגמת הרבי מקלויזנבורג זצ"ל בנתניה, הרבי מסערט ויז'ניץ בעל ה'אמרי ברוך' בחיפה, ועוד.

ואדרבא, דווקא זכות מיוחדת יש לראשוני המתיישבים במקומות אלו. מו"ר הגרא"מ שך זצ"ל היה אומר שרואים בחוש שהמייסדים של כל מקום יש להם הצלחה גדולה בחייהם, ולזה הם זוכים משום שיש להם את כל הזכויות שיש למקום שייסדו וברבות השנים פרח וצמחו בו תלמידי חכמים מובהקים  כמו שניתן לראות במקומות שמנינו  – והכל התחיל עם המסירות שלהם בתחילת הדרך ובזכותם.

ט

האמת היא, שדווקא במקומות הרגועים הללו ניתן למצוא בני עליה  מופלגים ששקועים בלימוד בכל מאודם והצליחו להעפיל לדרגות גבוהות  בכל תחומי הרוחניות מתוך הרוגע הכלכלי ומיעוט ההתרחשויות  שמזמנות ערי הפריפריה; דווקא הפשטות בה חיים בני התורה במקומות  אלו מזמנת לאברכים צעירים הזדמנויות פז להכיר מקרוב ממש דמויות  הוד שבמקומות אחרים לא היתה להם גישה אליהם כלל.

נכון שבאופן מספרי יש יותר ציבור שנמצא בערי המרכז, אבל באופן  יחסי לא בטוח שצומחים בה יותר ת"ח. אני מכיר אישית אברכים  שהעידו על עצמם שדווקא מפני שהם גרים בפריפריה ובשנותיהם  הראשונות אחרי החתונה הם היו נוסעים רק פעם בחצי שנה-שנה  להורים, השנים הללו של הניתוק מהעיר וההמולה הם שנתנו להם את  היכולת להתמסר ולהיות שקוע בלימוד. והם דברי חז"ל כתובות קי ב:  "מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים  לשבת בירושלים" ומבאר רש"י: ישיבת כרכין קשה – שהכל מתיישבין  שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות  ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה עכ"ל.

י

היכן גדלו גדולי ישראל עצמם?

אם נחפש לראות היכן גדלו גדולי ישראל נגלה שהם לא צמחו דווקא  במקומות תורה המוניים. מרן החזון איש זצ"ל צמח בעיירה קטנה,  מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמנם גר במקום מרכזי אבל היה ספון לבדו  בבית כנסת צדדי, מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל צמח לבדו בשוויץ ואחר  כך האיר אורו בכפר סבא הצדדית, וכך גם גדולי תורה רבים נוספים אשר  אין היריעה מספיקה לפורטם.

והחפץ חיים העיד על עצמו שמה שגדל זה דווקא בגלל שגר בעיירה כ"כ  קטנה ושקטה הרחק משאון העיר. כיוצא בזה וולוז'ין היתה עיירה  קטנטנה לעומת וילנה ועקב חכם אחד שגר בה היא נהייתה מרכז התורה,  וכך גם מיר היתה קטנה לעין ערוך מפינסק ומינסק ועם זאת נהייתה  מקום תורה חשוב ומרכזי; כל אלו היו כפרים קטנים מאד ודווקא בגלל  זה הם היוו כר פורה לגדילה בתורה. וידוע על מרן הגר"א קוטלר זצ"ל  שבכוונה תחילה הקים את הישיבה בליקווד הקטנה והמרוחקת כדי  להרחיק את הישיבה משאון העיר וראו לאן היא הגיעה.

זאת ועוד, יש רבים שדווקא מקום קטן ללא ציבור המוני הוא דבר  מבורך עבורם, כאשר אילו היו מתגוררים במקום מרכזי ייתכן שאף אחד  לא היה מכיר בגדלותם והיו מתרפים, אבל במקום עם ציבור קטן הם  מתבלטים במעלותיהם, פורחים ומתעלים ונהפכים למרביצי תורה.

יא

אך מעבר לכך צריך לומר כלל מאד חשוב ששמעתיו ממו"ר הרב שך,  שידוע כמה היה יקר לו מאד מאד כל ת"ח ועם כל זאת אמר לי שעדיף  שאברך יוכל ללמוד ברוגע ובלי לחצים כספיים ואפילו במקום שפחות  ליבו חפץ, אך שלוות הנפש זה דבר הכרחי בלימוד התורה שכשאין  טרדות גשמיות אזי הוא רגוע ויכול לגדול.

ובאמת, מי שמחפש את ה'דרך'  לגדול בתורה, הדרך היחידה  היא לעסוק בדברי תורה  ברצינות, כפי שאנו אומרים  'וציוונו לעסוק בדברי תורה',  ומי שאכן מקבל על עצמו עול  תורה יכול לגדול בערי הפריפריה  לא פחות מאשר בערי המרכז.