א
נפתח במכתב שקיבלתי לאחרונה מאברך מביתר עילית, מכתב שמספר את סיפורם של רבים רבים. וכך הוא מספר:
בתי תחי' סיימה את לימודיה בסמינר, מצוידת במקצוע נחשב, ע"מ שתוכל לפרנס את משפחתה בכבוד ובעלה יוכל לשקוד על דלתות התורה ללא הפרעות.
וממשיך האברך:
כפי שאמרנו היא סיימה את לימודיה, ועתה אנחנו כבר 'שומעים' בשבילה בשעטו"מ. הכנו 'רזומה' מתאים, שם, גיל, שמות ההורים ועיסוקם, מסלול הלימודים, אחים, אחיות, מחותנים, טלפונים לבירורים והכל מוכן. זהו! יוצאים לדרך…
שדכנית א' מתקשרת ובפיה שם של בחור. לאחר שהיא אומרת את שם המוצע היא מוסיפה: "מדובר בבחור מובחר ביותר". לאחר שפירטה את מעלותיו של הבחור היא שואלת בעדינות: "כמה באפשרותכם לתת?"
שתיקה משתררת לרגע מן הצד שלנו – – –
"תראי", אנו אומרים לבסוף בלחש, "אין ברירה, נתאמץ, נשבור חסכונות, הגמ"ח המרכזי, הסבא שיצא לפנסיה יעזור, נראה שנוכל להגיע למאה אלף שקלים, ואולי עוד מאה וחמישים אלף ניתן במשך השנים הבאות, נחזיר מידי חודש את החלק היחסי במשכנתא…"
כעת השתיקה מגיעה מן הצד השני, ולאחר מספר רגעים מביכים נשמעת השדכנית: "בסכום כזה אין אפשרות לגשת לשידוך. מצטערת… קשה מאד לרכוש דירה בסכום שכזה".
הסיפור המטלטל שמסופר במכתב זה אינו דמיוני…
ובכן, הציבור שלנו בס"ד, מונחה ע"י גדולי ישראל שליט"א וזצוק"ל בכל צעד ושעל. בחינוך, בשידוכים, ברפואה, בהשקפה טהורה ועוד. ונשאלת השאלה, מה אמרו גדולי ישראל בנושא זה של הדרישות הגבוהות?
לפני יותר מעשרים שנה יצא מכתב מגדולי הדור אשר נשמתם בגנזי מרומים, מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, מרן הגאב"ד הגר"נ קרליץ זצוק"ל, מרן הגרמי"ל ליפקוביץ' זצוק"ל, מרן הגרמ"ש שפירא זצוק"ל ומרן הגרש"ז ברוידא זצוק"ל, ואצטט חלקים ממנו:
"ההורים אינם יכולים לשאת בעול הכבד… הדברים מגיעים לעיתים לכדי פיקוח נפש ממש… חובה למצוא את הדרך להקל ולצמצם את העול הזה… גם להורים שיחי' העומדים מצד בניהם יש להזכיר דברי הרמב"ם 'ולא יצר לאדם לעולם בחייו' כלומר יש להימנע מלגרום צער לחברו… וכ"ש שאין לדחקו… ויש שעל ידי כן מתחייב מה שאין לו, בלי יכולת לקיים דבריו… וגם על עצמו אין אדם רשאי להתחייב בדברים שלא יוכל לעמוד בהם".
את המכתב הם מסיימים בהוראה לציבור, שהצדדים יתחייבו שווה בשווה ואף צד לא ידרוש יותר ממה שהוא נותן.
לפני כעשור וחצי ניהלתי שיחה בנושא עם רבנו האהוב מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שכאב את הכאב הזה והתבטא בחריפות כלפי צעירים המתעכבים מלמצוא את שידוכיהם עד גיל מבוגר בגלל הנושא הכספי (וזה בזמנו שהדירות ביחס להכנסות היו במצב מרנין ביחס להיום). ולא אלאה אתכם במשפטים נוספים ששמעתי מגדולי ישראל בנושא.
הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א התבטא "זה כבר אחרי הפיקוח נפש", וזה ברור! המצב לא יכול להימשך! כפי שאמרו כאן כבר, אלו גזרות שהציבור לא עומד בהן. תופעה מבישה שכבר הביאה להתמוטטות של מאות משפחות השם ישמור כאשר היא רק הולכת ומחריפה והדוגמאות לצערי הן רבות.
ב
בשנים האחרונות, כחבר בוועדת הדיור של איגוד הקהילות – דגל התורה, הנני עוסק רבות בתחום זה, ובכל יום ויום אני מגלה עוד ועוד מעלות שבמגורים בערי הפריפריה, קצרה היריעה כאן מלהרחיב.
ראשית, ברצוני לספר סיפור שהיה לי ממש בשבועות האחרונים. מסיפור זה ומרבים נוספים, אני מסיק שהמחסום לרכישת דירה לזוג בפריפריה, במקום בו הם יבנו את עתידם הן ברוח והן בגשם – ולעיתים רבות אף יותר טוב (!) ממרכזי הערים החרדיות – הוא לא כספי. הוא ברגשות. ב'מה יאמרו '. ב'איך נגיע לחתונה של החברה או הבן דוד', וכיו"ב.
ובכן, פנה אלי אברך משי: "מה עם טבריה?" – הוא שואל, ומיד מסביר ומתייעץ: "יש לי 100,000 שקלים, אני מקווה להשיג עוד 37,500. הציעו לי דירה בשיכון ד' בטבריה ב-550,000, כך שהסכום שיש בידי, הוא 25% מערך הדירה, כשאת הנותרים, אני אקח במשכנתא, וכך בתשלום חודשי של פחות מ-2,000 שקלים בחודש, אני גר בדירה משלי, בשכונה חרדית של זוגות צעירים, עם שטיבלאך ומוסדות. אה, מומלץ? מה אתה אומר?"
בתוכי התפלאתי. מה בכלל ההתלבטות? האם יש כאן בכלל שיקולים כספיים לדחות הצעה שכזו?! ללא ספק חיבוטי הלב של האברך נובעים אך ורק משאלות ולבטים רגשיים, ולא כספיים. כמובן שעניתי לו במילים קצרות ומהירות: "תחטוף לפני שאחרים יחטפו!"
מבחינתי זוהי דוגמא לאדם חכם, ש'בלי כסף' בונה את עתידו, לעומת אלפי מדומיינים, שמכלים את כספם על המתנה לכל מיני הזדמנויות שלא נראות באופק, ואולי רק בחלום.
בכרמיאל פתחו לאחרונה כולל בו המלגה עומדת על… זוג שהתארס בשעה טובה ומוצלחת, כששני הצדדים ביחד נותנים עבור הדירה 150,000 ₪ בלבד, יוכל לחגוג חנוכת בית סמוך לחתונתם, עם כולל מכובד ובדרך כלל עם עבודה לאישה (אם היא לא מפונקת דווקא), כשהתשלום החודשי של המשכנתא עומד לרוב על כ2,000 שקלים, שזה וודאי זול יותר משכירות של יחידת דיור.
אז לכאורה, לא הכסף זו הבעיה. מדוע אם כן לא כולם נוהרים אחר פתרונות מצויים אלו, כפי שהיה צפוי, ובמקום זאת ממשיכים, הזוג או ההורים, 'להיקרע' כל חודש עם שכ"ד ליחידה צפופה, ולמרות שבינתיים המחירים רק עולים?!
באמת קשה להבין. זה לא תמיד קל אמנם, אך 'אין הצר שווה בנזק המלך'! לכן רבותי, בואו לא נחפש תירוצים, לא על מי להפיל את האשמה מדוע הזוג המסכן בלי בית, אפשר להפיל אותה על שר האוצר, על שר השיכון, חברי כנסת, מפלגות השמאל, המרכז ומה לא… אבל אפשר לקנות דירה בערי הפריפריה כבר למחרת הווארט! וכבר בחזור מהחתונה הם נכנסים לביתם החדש.
זה הכי זול, הכי משתלם, הכי בריא והכי בונה. מזל טוב.
ג
מהיכרות את השטח יש בידי דוגמאות רבות. מלמד בחיידר במרכז שהגיע לאחת הקהילות הצפוניות ונהיה שם מפקח חינוכי מוצלח ומבוקש, אברך בכולל בקרית ספר ששאף לקיים 'ללמוד וללמד' שכאשר הגיע לקהילה מתפתחת נהיה ראש כולל חשוב, ועוד דוגמאות רבות [כמובן, בשביל לאייש תפקיד בכל מקום צריך להיות בעל הכישורים הנדרשים. בקהילות הפריפריה לא מתפשרים כמובן על איכות].
ישנן קהילות ותיקות ומבוססות, אשר לצד הצעירים התורמים הרבה לתנופה והפיתוח של הקהילה, קיים דור המייסדים של הקהילה, שהוא בגיל שמחתנים ילדים. ניתן למנות כדוגמא את הקהילות בצפת, כרמיאל, קריית אתא, עפולה, אופקים, נתיבות ועוד.
מי שיבדוק את הנושא יופתע לגלות בפריפריה קהילות רבות בנויות ומסודרות כדבעי. אכן, יש קהילות חדשות ממש, אך לצידן ישנן ותיקות יותר ויש אף ותיקות ומפותחות מאד. לשם דוגמא בעלמא -ומבלי להמעיט מאחרים – נציין מס' קהילות בהם מוסדות ותיקים, אם זה הסמינרים לבנות באופקים, בנתיבות, בצפת, בכרמיאל, בקרית אתא, בחיפה ורכסים, ישיבות לצעירים בכרמיאל, בצפת, בטבריה, בעפולה, בקרית אתא, בחיפה, ברכסים, באופקים, בנתיבות ועוד ועוד, וכולם מוסדות מצוינים מן השורה הראשונה!
ד
ההיצע למשרות חינוכיות בקהילות אלו גבוה דווקא. ידוע לי על נושאות משרה רבות באותן קהילות ש'מיובאות' מערים אחרות, דבר שמסמל את הצורך במורות ומנהלות בתחום. כמובן שחשוב לבדוק כל מקום לגופו כי יש מקומות המסודרים יותר ויש פחות.
אך מאחר וחלק מהקוראים אשר השאלה נוגעת לגביהם אינם עוסקים בהוראה, אוסיף ואציין נתון מאד חשוב. בערי פריפריה רבות וטובות, דוגמת עפולה, כרמיאל, צפת, קריית אתא, נוף הגליל, טבריה, קריית מלאכי ועוד, העסקנים המקומיים דואגים באופן אישי ממש לכל משפחה ומשפחה המגיעה למקום שתהיה מסודרת עם פרנסה. ביודעי ומכירי קא אמינא, על שלוחא דרבנן מסורים בלב ובנפש לציבור, אשר לא ינוחו עד שהאישה תמצא עבודה מתאימה, הם 'יהפכו' את העולם, ייצרו קשרים עם מעסיקים ולא יהיו רגועים כשלמשפחה מהקהילה אין עבודה. למשל, ידוע לי על שליח ציבור שמנהל מו"מ עם חברות המעוניינות להיכנס לקהילה על מקומות עבודה רבים שיוקצו לנשות הקהילה. וזה היתרון הגדול בקהילות אלו; אם בערים הגדולות למישהו אין עבודה, זה לא מעניין אף אחד. בקהילות אלו יעשו את כל המאמצים לעזור.
אך ברצוני לשקף היבט נוסף ומעניין שיש למגורים בפריפריה בהקשר הכלכלי, שכשמתבוננים בו לעומקו מגלים כי מדובר ברווח כפול ומכופל!
דרך העולם, שהילדים מעדיפים לכתחילה לגור בקרבה להורים. אלו שיכולים משלמים את המחיר הגבוה של קניית דירות במרכז או שוכרים.
למרות אי הנוחות הכרוך בכך וחוסר הכדאיות הכלכלית. אחרים פועלים בחכמה ושולחים את הילדים לפריפריה. אך כאשר הורים שבעצמם גרים בפריפריה מחתנים את בתם, אין ציפייה מהם לשלם סכום גבוה שיתאים לדירות במרכז, כי אדרבא – הנוחות המיטבית היא שהילדים יגורו ליד ההורים וזה לכתחילה ולא בדיעבד. ואם כן הרווחנו כפול: גם מה שההורים חסכו בדירה שלהם, וגם שלבנותיהם לא יצטרכו להוציא סכומים גבוהים.
ניקח כדוגמא משפחה מכרמיאל. כשהבת מתחתנת הם קונים לה דירה לידם בכ 550 אלף,₪ כשאם מתוכם הזוג ייקח על עצמו כ 250 אלף, נשאר להורים לתת סכום של כ 300 אלף₪ לשני הצדדים יחדיו, שהוא סכום נמוך מאד בהשוואה למה שצריך להוציא על דירה במרכז. הרי לנו שוב כדאיות כלכלית בלתי מבוטלת בעליל בעצם המעבר לפריפריה, אשר בוודאי שהוא בפני עצמו שווה את הטרחה במציאת העבודה בהתחלה.
ה
גזירת הדיור הוא אחת הקשות בדורנו! לצערנו, רובנו עדיין מקובעים ב"לגור במרכז!" ולמה? כי לזוג הצעיר [כעת] זה כדאי, משיקולי אנוכיות. קרוב לסינר של אמא, לחברים, למרכזי השמחות… מנקודת הנחה ראשונית יש ביד הזוג, נניח בין 150 אלף שקלים ל500 אלף שקלים הון עצמי. מה הוא עושה? או שהוא קונה במרכז דירה צפופה של 3 חדרים ולוקח משכנתא של 800 אלף בהחזר חודשי של כ 4000 -שקלים, או שהוא קונה בפריפריה, ושוכר ומשכיר… [תלוי בגובה ההון העצמי שלו…] כמנהל חיידר אוכל לומר לכם, שתי השיטות הנ"ל אינן מיטיבות עם דור העתיד! ברוך השם משפחותנו הן ברוכות בילדים בלעה"ר, והמשכנתא החודשית מוציאה הורים מדעתם! תוך זמן קצר הבית צר מהכיל את המשפחה ולוקחים תוספת… ד' ישמור. כל הלחץ בא על חשבון הילדים שאינם אשמים והתוצאות מי ישורם… לשכור ולהשכיר: לחיות על ארגזים ולעבור משכונה לשכונה – תופעה זו גורמת חוסר יציבות לגדילה הנורמטיוית של הילדים שלעיתים אף עוברים מוסדות בשנות הילדות – דבר שלא תמיד מצליח לכולם… ילדים חייבים יציבות כלכלית בבית, מרחבים, רוגע וכיו"ב! לא נשנה את טבעם, החובה עלינו להבין אותם וכמובן בדרך של הבנה וכבוד. התענוג לגור במרכז, מרצה אותנו ואת סיפוקנו, אבל לא אותם… מעבר לכך, הנכם מוזמנים לקרוא את מדור הבית של הפריפריה מידי שבוע ומשם ללמוד איך נוכל להוציא ברוגע מילדינו את המיטב!
אני רוצה לסיים עם סיפור שאני מכירו אישית, ואף הייתי שותף בו: משפחה ברוכת ילדים מאחד הריכוזים החרדיים, שהתגוררה בדירה צפופה במרכז, כשהיא משלמת מידי חודש בחדשו משכנתא בסכומים אדירים, החליטה לעשות 'סטופ' לצורת חיים זו והחלה באיתור מקום ראוי לגדל משפחה של בני תורה. "תוך מספר שבועות מצאנו קהילה תואמת את גילאי הילדים, אשתי קיבלה העברה, ואני כולל מתאים" מספר האב. "כיום אנו מתגוררים כאן קרוב לשנה, מכרנו את הדירה במרכז, החזרתי חלק נכבד מהמשכנתא ואנו מתגוררים בדירת פנהאוז רחבת ידיים עם נוף ורוגע, ומוסדות חינוך 'לכתחילה שבלכתחילה'. הילדים מרגישים כאן כאילו והם נולדו מחדש…" פסח, זהו חג 'החינוך' ושל העברת עיקרי יסודות האמונה לדורות הבאים. בואו נחשוב מה באמת טוב לפריחתם הבריאה, רוחנית וגשמית, וע"י כך נזכה לגדל דורות של תלמידי חכמים לתפארת כל בית ישראל. פסח כשר ושמח ■