סכנת פקוח נפש
לשון רבותינו במכתביהם "פעמים הרבה אית ביה סכנה ממש תרתי משמע, וכבר נודע לכל כי באו מים עד נפש ועד בכלל" … "לצערנו הדברים מגיעים קרוב לפקוח נפש, ולעתים לכדי פקוח נפש ממש. כל המתבונן בדברים חרד מלראות עד היכן הדברים מגיעים.''
וע' קובץ מבקשי תורה (קובץ כד עמ' קמו – קמז) על מרן הקהלות יעקב: "הוא התאונן על כך שאנשים נקרעים עבור נישואי בניהם, אוספים כסף מכל המשפחה, מתבזים לאסוף כסף במגביות, מקמצים בביתם, ונגרם מתח בבית, מתמוטטים לפעמים עד כדי מחלת לב. דעתו היא שבמקום לדרוש שישים אלף דולר, על הזוג להסתפק בעשרת אלפים דולר, חמשת אלפים לכל צד. אנשים טענו שהואיל שלבן הקודם קנו דירה אז הבן הזה ייפגע. והשיב, זוהי טענה צודקת אם יש כסף, אבל אם אין כסף אין זו סיבה להתמוטט".
ובגליון שהוצאנו הובא בשם הג"ר יששכר מאיר ראש ישיבת הנגב: "זהו פקוח נפש ממש, וכולהו איתנהו בי' ". והגרד"צ קרלינשטיין אמר: "משפחות רבות התמוטטו מחמת כן". והג"ר דוד כהן אמר: "כל עולם התורה בסכנה נוראה מחמת הצרה הזאת" .
ובמוסף שב"ק של יתד נאמן (פרשת חיי שרה תשעג) סיפר הרה"ג יהודה קוק שליט"א: אספר לך עובדה, במסגרת הביקורים שערכנו אצל גדולי התורה וראשי הישיבות היינו אצל תלמיד חכם נודע, התבטאנו בשיחה שהמצב הנוכחי כפי שנהוג לדרוש דירה עבור בחור הגיע לפיקוח נפש של הורים ממש. הוא הגיב "אל נא תגזימו, נכון שהמצב קשה, קשה מאד, אבל אין זה פיקוח נפש", חלפה שנה ונוצר שוב קשר עם אותו תלמיד חכם, אז הוא התבטא ואמר "ראו, בשנה שעברה אמרתי לכם שאי אפשר להגדיר את המצב פיקוח נפש. חקרתי את הדברים יותר לעומק, ואני מסכים אתכם לגמרי. הדברים הגיעו לכלל פיקוח נפש ממש, כפשוטו, על כל המשמעויות ההלכתיות של הדבר".
הרב צבי רבינסקי, מנהל רשת הת"תים "תורת הבית" בבית שמש": "הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א התבטא "זה כבר אחרי הפיקוח נפש" וזה ברור! המצב לא יכול להימשך! כפי שאמרו כאן כבר, אלו גזרות שהציבור לא עומד בהן. תופעה מבישה שכבר הביאה להתמוטטות של מאות משפחות השם ישמור כאשר היא רק הולכת ומחריפה ואני מקווה שלא תבקש דוגמאות, שלצערי הן רבות".
בעל האמרי אמת מגור שח פעם בדרך צחות: מנהג העולם שבשמחת הנישואין מוציאים הוצאות רבות, נוטלים הלוואות וממשכנים את הדירה … נוהג זה הוא היפוך דעת תורה… נאמר כאן בפסוק "כי יקח איש אשה חדשה וגו' לא יחבול.." שלא ימשכן חפציו לצורך כך. ואפשר להוסיף בדרך צחות שזהו גם הרמז בהמשך הפסוק "כי נפש הוא חובל", כלומר שדבר זה הוא עניין של סכנת נפשות ממש וכמו ששמענו לצערנו מקרים רבים שמחותנים התמוטטו בעת שמחת נישואי ילדיהם מרוב חובות ומשכנתאות…
הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א אמר: ההתחייבויות של ההורים המה חורבן הדור לצערנו. לדעתי מוכרחים להפסיק זאת כליל ואין היא דרכה של תורה להפיל על ההורים עול כספי כה כבד. הרי גאון הדורות רבנו ה'נודע ביהודה' זצ"ל כבר התקין בדורו תקנות והגבלות בדבר. וגם בדורנו אנו ביקש מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל להגביל את רף ההבטחות, כי הדברים הרי לפעמים בגדר של פיקוח נפש ממש. ואכן בתקופה האחרונה התאגדו ב"ה כמה מחשובי ראשי הישיבות שליט"א לארגן את העסקנים החשובים לפעול נמרצות בדבר הקשה והנורא הזה. וכבר השמענו דברינו בנידון.
ובספר השידוכים בדרך חז"ל עמ' תלו-תלז מספר אודות כינוס של ראשי הישיבות שהי' בבית הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, ובתוך הדברים שם ציטטו מהדברים שנאמרו שם בכינוס: "המצב הקיים היום דומה לזה שהיה אצל פרעה, שם כתוב שהכניסו ילדים במקום לבנים, היום מכניסים את ההורים במקום הבנים לתוך חומת לבנים של צורכי נישואין, מאחר ומדובר בחובות אדירים הרי שהורים מתמוטטים".
אם כן כל המצטרף לחיזוק היוזמה זוכה להשתתף בהצלת נפשות ממש. ומאידך המשך המנהג והחלשת היוזמה יש בו משום חב לאחריני ושייכות לגדר מי שנמנע מלסייע בהצלה ח"ו. ואשרי מי שבא לעזרת ה' בגבורים.
ועוד, שהנה מנהג זה גורם בטול תורה עצום לאברכים הורי הבנות, והרי "על פי ההלכה בלימוד התורה כאשר מדובר באב ובבנו האב קודם לבן, וכהיום וכו' שהאבות חייבים להפסיק ללמוד אם הם בכולל, בגלל ההתחייבויות הרבות שנטלו על כתפיהם, הרי האב קודם" (דברים שנאמרו בכינוס ראשי הישיבות, הובאו בספר השידוכים בדרך חז"ל). ואף אותו חתן עצמו שעבור תלמודו מתחייבים עתה כל כך, יצטרך בעוד שנים לא רבות כל כך להטרד מתורתו עבור השגת סכומים עצומים לבנותיו. וצריך לידע שטרדת ממון גורם ביטול תורה אפילו לאדם גדול, כמבואר בירושלמי תרומות סוף פ"ח, שרבי יוחנן נטרד מלמודו משום טרדת ממון, ואמר "כל האיברים תלוין בלב, והלב תלוי בכיס" עיי"ש. וגם עצם ריבוי התעסקות גורם שכחת התורה, עיין שמות רבה וארא ו, ב, וז"ל "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כשחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם", וע"ש שריב"ל שכח ס' הלכות משום שעסק בצרכי צבור.
וא"כ כל המצטרף ליוזמה זו הרי הוא זוכה גם בחיזוק עצום לתורה
התחייבות כשאינו יכול לעמוד
כתבו רבותינו "ולא רק להכביד את העול על חברו אסור, אלא גם על עצמו. אין אדם רשאי להתחייב בדברים שלא יוכל לעמוד בהם". וראוי להרחיב בענין זה מכמה פנים, וכדלהלן.
כתב הרמב"ם ערכין ח, יג "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך."
ובסנהדרין (סד, ב) פליגי תנאי בדרשת הכתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון", דלראב"ש דרשינן מ"לא יהיה 'בך' אביון" אזהרה שלא יביא עצמו לידי עניות, ולרבנן דרשינן לה מ"אפס", דדרשי לי' בלשון ציווי אפס וחדל וכלה עניות ממך (רש"י שם). ומבואר דלכו"ע ילפינן מהאי קרא אזהרה שלא לעשות מעשה המביא לידי עניות. (והוא דרשה דאורייתא כדמשמע בסוגיא שם, וכ"כ בספר משנה שכיר קז).
וזה לשון החינוך (קכג): ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה, לא יצא ידי חובתו. והטעם, לפי שאחר שריחם אליו הקל יתברך עליו, ופטרו בכך, אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, ע"כ.
ואם כן נמצא לכאורה שהמתחייב עצמו התחייבויות עצומות באופן שעלול לבוא לידי הפסד פרנסתו ולידי עניות, עובר משום "אפס כי לא יהיה וגו' ", והוא "עובר על דעת הכתוב, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם".
ועוד יש להעיר שהרי תקנו חכמים שלא יבזבז יותר מחומש. אך עי' בספר כאיל תערוג עמוד מח, שאחד הקשה לפני מרן איך מותר להתחייב יותר מחומש נכסיו, הרי אסור לבזבז למצוות יותר מחומש, ואמר לו רבנו "וכי לאכילה ג"כ אסור לבזבז יותר מחומש"? ולכאורה כוונתו שאף שאין להוציא יותר מחומש נכסיו למצוה, מכל מקום כאן אין ההוצאה מטעם המצוה אלא מצד הצורך שבדבר. ואמנם יש לדון לפי"ז במקרה שבו מצד הצורך אין הכרח להתחייב כ"כ הרבה, וכל הטעם להתחייב יותר הוא רק משום המצוה, שלכאורה בכה"ג הדר דינא דאל יבזבז יותר מחומש, וצ"ע.
עוד יש לשים לב, שפעמים התחייבויות אלו, שלא היה חייב בהן מדינא, גורמות שלא יוכל לקיים חובות אחרים שחייב בהם מדינא, כגון פרנסת האשה כראוי, ופרנסת הבנים וחינוכם. וכבר כ' הר"מ הל' דעות ת"ח מכלכל דבריו במשפט וכו'.
ועוד יש לדון שהנה מעיקר הדין יש איסור ללוות אם אינו יודע מהיכן ישלם. ועי' בקונטרס ואתה לא תלוה (להגר"מ קסלר) סי' א' שסיכם את הפרטים בזה וז"ל: המורם מכל הנ"ל, (א-ב) הלווה ואינו יודע מהיכן ישלם, הרי הוא בכלל לוה רשע ולא ישלם. ואף אם הוא נצרך ביותר ללוות ידחוק את השעה ולא ילווה או שיטול מן הצדקה. ג) יש להסתפק אם הלווה ובדעתו להשיב באמצעות הלוואה אחרת אם הוא בכלל לוה רשע, אלא אם כן הוא יודע מהיכן ישיב בסופו של דבר, אלא שאין מלווים לו רק לזמן קצר. ד) גם אם יודע מהיכן ישיב אלא שאינו יודע אם יוכל להשיב בזמן, יתכן שעל תקופת האיחור הוא בכלל לוה רשע. ה-ו-ז) הלואה לצורך גדול יש לעיין אם יש בזה בכלל לוה רשע. ומכל מקום אם כבר לקח, מסתבר שמותר לו להוציא את ממון ההלוואה לצורך גדול אף אם אינו יודע מהיכן ישיב. ח) נחלקו האחרונים אם יכול ללוות לצורך הוצאות שבת כשאינו יודע מהיכן יפרע אלא סומך על הבטחת הקב"ה לוו עלי ואני פורע. ומ"מ נראה דזהו דווקא לענין הוצאות שבת ויו"ט שע"ז נאמרה הבטחה מפורשת. אבל ללוות בסתם על סמך בטחון בקב"ה נראה דלכו"ע אין לעשות עכ"ל.
ואמנם לגבי השאלה אם לצרכי נשואין מותר ללות כשאינו יודע מהיכן ישיב, אין הדבר שוה לכל אדם. עי' בספר שמח בחלקו (עמוד רמו): "כמה פעמים הורה (מרן הגראי"ל) למעשה לאב שהיה צריך להשיא בתו והיה צריך ללות, ובלי זה לא יהיה לו כסף אך לא היה לו ממה להחזיר, שלא יקח הלוואה, וכשנשאל הרי אם לא ילווה תשאר ביתו רווקה כל חייה, השיב רבינו: אם היו אומרים לך שאם לא תאכל בשר חזיר לא תוכל להשיא את ביתך, האם גם אז היתה לך שאלה? ללוות כשאין יודעים מהיכן יחזירו הוא כמו אכילת חזיר", עכ"ד. ובגליון "שהשמחה במעונו" הביאו שהגרמ"י ליפקוביץ אמר לר' חזקיהו משקובסקי ורבי שריאל רוזנברג: "כמו שאסור לגנוב כדי לחתן הבת, כך אסור לקחת חובות כשיודע שלא יוכל להחזירם". וכן במכתב רבותינו לעיל כתבו "אין אדם רשאי להתחייב בדברים שלא יוכל לעמוד בהם".
ובמנחת תודה על תורה עמוד תסח: והורה למעשה הגר"ח קניבטקי שליט"א שאין להתחייב מה שאין לו רק שיאמר שישתדל לתת מה שחושב ויתחייב רק בשיעור שמשער שיכול להשיג והורו גדולי הוראה שליט"א שיש בזה איסור דאוריתא של אונאה כשמתחייב ואין יכול להשיג.
וכן הובא ב'עומק הפשט' בשם הרב ח.ש.: הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א שגם לנישואי ילדים אסור לקחת חובות על עצמו כשאינו יודע ברגע הלקיחה מהיכן יפרע אותם ואסור לסמוך על הנס
אמנם מצד שני, עי' בספר כאיל תערוג עמוד מח וז"ל: ונשאל הלכה למעשה, אדם שנראה שאין לו אפשרות להתחייב, האם יתחייב בשביל נישואי ילדיו, והשיב "תלוי במידת הביטחון של האדם". ונשאל "הרי כולנו בינוניים בביטחון והאיך יתחייב", והשיב "כמו שאדם גדל ולא יודע איך יאכל, ואח"כ הקב"ה דואג לו, כך ידאג לו גם בזה". ושם עמוד נג: ושאלתי לרבנו "איך פתאום בנ"א נהפך לבעל בטחון על סכום כסף כל כך גדול", א"ל רבנו "הכוונה היא שמותר שיהיה על זה בטחון". ושם בעמוד נ: מעשה היה באחד ששמע כי רבנו יעץ לפלוני העמל בתורה בטהרה, כי יכול להתחייב לנשואי בנו יותר מיכולתו באופן טבעי, ולאותו יהודי שעובד לפרנסתו רבנו לא יעץ להתחייב יותר מכפי יכולתו, אלא באופן נורמאלי לפי פרנסתו. ותמה באזני רבנו, מדוע לפלוני רבנו יעץ שיכול ליטול על עצמו סכום יותר, והשיב רבנו לאותו שואל, כי ההוא נחשב 'מאוכלי המן' וכו' ע"ש. והעולה שיש כאלו שמותרים לסמוך על הנס, שהם בגדר "אוכלי המן", ושייכים בהנהגת הבטחון, ומאידך יש כאלו שלגביהם יש איסור בדבר.
והגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א השיב בענין זה : לדבר זה נצרך להיות בעלי מדרגה גבוהים שרק יחידים בכל דור זוכים לכך, אין זו הדרך לכלל הציבור. ובלאו הכי הרי יש הוצאות מרובות דיים בעת שמחת הנישואין והתחייבות מינימאלית עבור הדירה עצמה מב' הצדדים, שגם לזה נצרך סייעתא דשמיא והשפעה מיוחדת מן השמים. וגם אם קשה לגור בריחוק מקום מההורים, אבל האיך ניתן לעומת זאת להפיל על ההורים היקרים מחירים כה גבוהים ומפולפלים? ועל האברכים הצעירים לדעת שהם צריכים להתפלל ולשפוך שיח להקב"ה שהוא הזן ומפרנס לכול ויש בידו ית"ש די והותר לכל בריותיו אשר ברא. ומי שבאמת דבוק בתוה"ק הרי הרבה שלוחים למקום לסייעו שיוכל ללמוד תורה ברוגע וביישוב הדעת ללא חובות מיותרים שיעיקו עליו. ועד כה וכה שילמדו מתוך הדחק. והרי משנה מפורשת היא במס' אבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל….
והגאון רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א כתב בענין זה "שאלה זו בבסיסה אינה רק שאלה כלכלית, אלא שאלה כבדת משקל של בטחון והשתדלות. ושתי שאלות אלו שלובות זו בזו, ותלויות מאוד במצבו של כל אדם ואדם. ואמנם כבר אמר אחד מגדולי ישראל, שהצלחת המשפחות החרדיות להשיא את ילדיהם ולרכוש להם דירות, היא הנס הגדול ביותר שבדורנו, אבל מנגד המציאות היא שיש אנשים הכורעים תחת הנטל. למרות שרבים זוכים לראות ניסים גלויים בתוך ההסתר פנים השורר בעולם, יש אחרים שלא רואים תקווה. רק בשבוע האחרון פנו אלי מספר אנשים …. אי אפשר רק לבוא ולומר, שבגלל שרואים השגחה פרטית וניסים גלויים, לכן כל אחד צריך להישען על זה. כי לא כל אחד זוכה לנס, ולא לכל אחד זה מתאים.
נושא אשה לשם ממון
עוד כתבו רבותינו במכתבם: … כשבאים תלמידינו היקרים לבנות בית בישראל בית המושתת על תורה עמלה וקיום מצוותיה עליהם לשים לנגד עיניהם את דברי חז"ל שלא לישא אשה לשום ממון.. [שבגמרא נאמר שהנושא אשה לשם ממון הוויין לי' בנים שאין מהוגנין,]
ויש לעיין בזה, שהנה בשו"ע אבן העזר סי ב כתוב לפני זה כתב בשם הריב"ש שכל שהאשה אינה פסולה עליו מותר לישא משום ממון.
אמנם אחר כך כתוב שם " כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין יפה", ובאמת בחלקת מחוקק שם תמה על זה שהרי לפני זה כתב בשם הריב"ש שכל שהאשה אינה פסולה עליו מותר לישא משום ממון.
ותירץ הח"מ, שדוקא אם נותנין לו ממון ברצון טוב שפיר דמי, אבל אם הדבר גורם לעיגון עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור.
והגר"א שם תירץ שיש בזה מחלוקת בין הריב"ש לארחות חיים, ולדעת האו"ח אין הדבר תלוי בפסלות האשה.
וכתב על זה הגאון רבי משה אורי לינדר וז"ל אם נותנין ברצון כבר נתבאר דזה תלוי בפלוגתא דהריב"ש והא"ח, ולד' הח"מ מותר לכו"ע, ולהגר"א ה"ז אסור אלא אם הי' נושאה בלא"ה. אבל בזמנינו בדרך כלל מה שנותנים הוא מחוסר ברירה, שלא תשב עד שתלבין ראשה, וזה לכו"ע אסור….
והנה מקור הדברים בארחות חיים בשם תשובת הראב"ד (סימן סא) וז"ל: נהגו שלא ליתן אדם ממון גדול לבתו, ומי שהוא קפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו, אינו מצליח ואין זיווגן עולה יפה. אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, תדע שהרי אמרו רבותינו ז"ל (עירובין סד, א) הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו, יעשה מהן מצוות. עכ"ל. והובאו דבריו בב"י
והנה מה שכתב הראב"ד בתחלת דבריו "נהגו שלא ליתן אדם ממון גדול לבתו", נראה שהוא עפ"י מ"ש בתשובת הגאונים, הובא ברא"ש כתובות ד, כד וז"ל: "וכמה הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו" ופי' קרבן נתנאל שם וז"ל: "וראוי היה אז לחכמי הדור לעשות תקנה על זה בחרם ונידוי, שלא להרבות לבתו מוהר הרבה להעביר נחלה. עכ"ל.
והגם שכידוע הרבה סוברים שלא שייך העברת נחלה מחיים, עכ"פ הנמנע מזה מרויח שיוצא ידי כל השיטות
והרמ"א שם העתיק מדברי הראב"ד וסיים "מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה ואז יצליחו", וכתב אודות זה החזו"א (לאחד שטרח במו"מ של ממון אודות נישואין, עי' אגרות חזון איש קסז): "אינו מובן לי היטב הדייקנות יתירה בדברים שהרחיקום רבותינו ז"ל, כמבואר ברמ"א שכל מה שיתנו יקח בעין יפה, רצונו לומר בין רב למעט, ואז יצליח, והצלחה שמבטיח הרמ"א ודאי עדיף מהשתדלות".
כבוד אביו וחותנו
כתבו רבותינו: ובפרט נחוצה מידת ההסתפקות במקום שיש קושי לאחרים לספק צרכיו שהוא בכלל ואהבת לרעך כמוך. וכ"ש שהמדובר באביו ואמו חמיו וחמותו שיש בזה נמי משום מצות כבוד אב ואם, ומשום איש אמו ואביו תיראו דלצערם ולדחקם הוי מטעם איש אמו ואביו תיראו
ומקור הדין הוא במדרש תהלים ז אמרו מיכן שחייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו, וכן יליף בפסיקתא זוטרתא שמות יח, ז ממשה שהשתחוה ליתרו. וטעמא משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי ואב ואם של זה כאב ואם של זה (ס' חרדים עשה ד). ומה שכתבו שכשמצערם עובר גם משום מורא היינו דכשמצערם מלבד מה שעובר על מ"ע דכבוד אב ואם עובר גם במ"ע דמוראם, שאילו היה ירא מהם לא היה מצערם
ובספר אז נדברו ט, נא האריך בזה וז"ל: ובקלות אפשר לעבור על "ארור מקלה אביו ואמו", ואם הי' העת והעט בידי הייתי צריך להאריך בבעיה כאובה זו, וזה בודאי מהגורמים העיקרים שבן דוד לא בא וכו', ואולי גם בגלל זה הרבה פעמים אנו רואים מה שאין הזיווג עולה יפה, ולפעמים אין מצליחים וכו' . והרבה פעמים מרגישים שגורם זלזול בקדושת הנשואין וכו' ונעשה זה לסחר מכר וכו'. והעיקר הוא להיות מסתפק ולדעת שהכל הבל הבלים.
ואהבת לרעך כמוך
כתבו רבותינו: במשא ומתן בנושא שידוכים ראוי ששני הצדדים יתחייבו שוה בשוה ושום צד לא יתבע יותר ממה שהוא עצמו מתחייב.
וכן הביאו בגליון "שהשמחה במעונו" בשם הגרמ"צ ברגמן שליט"א שהעיד שחותנו מרן הגרא"מ שך זצוק"ל אמר שיתחלקו שוה בשוה, ורק אם מציעים לו בת גבירים שיכול ליתן הכל, אז יש מקום לדון בהצעה זו משום הרחבת הדעת, אולם ח"ו ליטול ממי שאין לו. עכ"ד.
ובספר כאיל תערוג (עמ' נד) "נשאל רבנו ע"י מג"ש בישיבה, על בחור מאד טוב שנמצא בתקופת השידוכין, ושואל כמה כסף לדרוש מהורי הבחורה, השיב רבנו "רחמנות עליהם, כמה יש להם", חזר ושאל האם שימתין עד שיגיע שידוך עם כסף, הגיב רבנו "וכי מתחתנים עם הכסף? הנה יעקב אבינו, וכי יש טוב ממנו, האם הוא ביקש כסף?" שוב שאלו לרבנו וכי תאמרו מה נאכל, איך יהי' חתונה ודירה וכו', השיב "מי שיש לו בטחון אין לו בעיה. צריך בטחון".
ובספר מאחורי הפרגוד עמ' 292 : הוי עובדא שאברך שאל את הגראי"ל כי בנו הת"ח הגיע לפרקו, כמה ממון מותר לו לדרוש עבורו. אמר לו רבנו "הרי רצונך במחותן בן תורה, ואם כן מסתמא אינו גביר ואין לו מה לתת. אל תדרשו זה מזה, והקב"ה יהיה בעזרכם". ובאמת שידך את בנו עם בת תלמיד חכם, ובדרך פלא השיגו דירה במחצית הסכום שעולה בשוק.
ובודאי כאשר אדם יצטרך לתת כמו שדורש לא יתבע הרבה
עוד כתבו רבותינו: יש להזכיר כי אחד מעיקרי החיוב של בין אדם לחבירו מובא בדברי הרמב"ם בפרק ה' מהל' דעות הלכה י"ג שכתב וז"ל "ולא יצר לאדם בחייו", כלומר יש להמנע מלגרום צער לחברו בכל אופן שהוא, וכ"ש שאין לדוחקו. איסור זה קיים גם בנוגע למשא ומתן בענייני שידוכים, כי לפעמים בעת מו"מ הנ"ל גורמים לשני צער ודוחק ויש שעי"כ מתחייב מה שאין לו, בלי יכולת לקיים דבריו, וכבר כתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות דעות הלכה ג' דבכלל מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך לחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו
ויש להוסיף שאף אם לא דחקוהו מתחילה, מ"מ אם נתברר שהוא "נתחייב מה שאין לו", והדבר יצר לו מאוד בשנים הבאות, לכאורה אף זה בכלל "ולא יצר לאדם בחייו", ובכלל מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך לחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו. וכ"ש שלא לתבעו ולדוחקו כשאין לו, ולפעמים שייך בזה גם משום לא תהיה לו כנושה לכמה שיטות, עי' שבט הלוי י, רסז
הפקעת שערים
בגליון שהשמחה במעונו הבאנו שמרן הגראי"ל זצוק"ל אמר שמי שמעודד בחורים לדרוש מהצד השני סכומים מופרזים הוא "רשע מרושע", ונראה הטעם לכינוי זה משום שהוא דומה למפקיעי שערים, שגורמים לעליית מחירים ודוחקים בזה את העניים (עי' ערוך השולחן רלא, כה ופתחי חושן ח הע' לא), ומצינו בגמ' שאוצרי פירות ומפקיעי שערים קרויים "רשעים", עי' יומא פג ומגילה יז, ב שקראו עליהם "שבור זרוע רשע"; ו"זורו רשעים מרחם".
ואף שאוצרי פירות ומפקיעי שערים אינם עוברים לא בגזל ולא באונאה, אלא בסך הכל קונים חטין הרבה וכך הכל צריכים להם ובידם לקבוע המחיר הגבוה (ואלו "כחות השוק" של "היצע וביקוש"). ובכל זאת גינה אותם הכתוב כל כך בחריפות, משום שגורמים במעשיהם מניעת חיי נפש מן העניים
וכמה תקנות תקנו חכמים למנוע הפקעת שערים בדברים שיש בהם חיי נפש, שלא לגרום מניעת חיי נפש מן העניים. עי' שו"ע חו"מ רלא, כ וז"ל "חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה וכו' ", ובס' המקח (ס) כתב שלא יהא אדם אומר "תבואה מועטת בעולם" מפני שגורם להפקיע השער, ואסור לתגר להתאחר מלמכור מה שיש אצלו מפני הפקעת שערים ע"כ.
ועיין עוד ברש"י מגילה שם, שכל מזמור י בתהלים נאמר על מפקיעי שערים, ויש להתבונן בלשון הפסוקים שם חומר הענין כי נורא הוא. ועיין עוד בבא בתרא צ, ב, שעליהם נאמר (עמוס ח) שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ וגו' נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.
לא תחמוד
הגאון הגדול רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל סיפר "יום אחד קרא רבינו זי"ע אל חדרו את אחד מבחירי הלומדים כדי לשוחח עמו בדברי תורה. "שמועסן אין לערנען". חשב הלה לתומו, כי בודאי יפלפל עמו בנגעים ואהלות. ברם להפתעתו הגמורה פתח הרבי לברר את כל שיטות הראשונים בענין האזהרה מעשרת הדברות "לא תחמוד", ולא השאיר אפילו פינה נידחה אחת בספרי המפרשים והפוסקים שלא האיר אותה בעיונו. הכל היה פרוש לעיניו כשמלה חדשה. כשהגיע לגמר דבריו הפטיר בלשון זו: נמצאנו למדים שאם בחור ישיבה אומר לאביו "קח לי דירה עם כו"כ חדרים כי כן ראיתי אצל החברים שלי והיא ישרה בעיני" הרי זה בלא תחמוד דאורייתא. ובפנותו אל בן שיחו הצורב שאל והפציר בו מאד דרך בקשה שיפרסם מסקנה זו בכל מקום אפשרי". (לפיד האש)
ימכור מה שיש לו
הנה אמרו בגמרא "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם", ולכאורה מוכח מזה שלענין זה ראוי לבזבז כל ממונו. אמנם עי' בס' התעוררות תשובה (אה"ע ג ססק"א, ושם סי' ד) שכתב דדבר פשוט הוא שמיירי שנשאר לו כדי פרנסתו ופרנסת ובני ביתו. וע"ע בספר להורות נתן פז, שכתב שדברי הגמרא שם נאמרו רק בלשון הפלגה, ולמעשה הדין הוא כפי שכתב בשולחן ערוך סב: "ישתדל להשיא בתו לתלמיד חכם", ותו לא. וראה גם מנחת אשר ויצא, ובס' עין אליהו יומא עא. ועוד יש להעיר, שאפילו לפי פשטות דברי הגמרא, הרי כתוב רק שימכור מה שיש לו, ולא שיתחייב מה שאין לו.
ובגליון הגמ"ח המרכזי מובא בשם מרן רה"י הגראי"ל זצוק"ל שהשיב על זה: אדרבא מכאן מוכח שאין מצוה לתת יותר ממה שיש לו, והוסיף ואמר: 'מה שיש לך, זה לא מה שאתה חושב שנקצב לך מר"ה עד ר"ה, אלא מה שיש לך במזומן, או שאתה יכול לעמוד בו מבלי לקרוס ומבלי שזה יבוא על חשבון שעות הלימוד שלך
ועוד מובא שם שהרב אליעזר רוב שאל את מרן זללה"ה: " יש לנו בנות בסמינר מצועות ממש ובנות מעלה גדולות, ולפום דרגא דילהו נראה שהיו צריכות לקבל את המצוינים שבבני הישיבות, אבל לא תמיד זה מסתדר עם הכסף. מה אומרים להן? שיסתפקו בבינוני?
והשיב: "אחרי הכל, אין חכמה לאשה אלא בפלך. .. היא צריכה לעזור לו לעלות ברוחניות, ולהיות אשה…… אחד שהוא לא כ"כ, הוא ג"כ יותר [ממנה]. הוא יודע רמב"ם, קצת רמב"ם, היא לא. הקב"ה ברא אותה כדי לעזור לו ללמוד.."
היתר עגונות..
כתב אחד הרבנים בענין זה : כידוע המצב של הדרישות הגדולות גורם לצערנו להרבה עגונות, וכפי שנכתב במוסף שבת קדש של יתד נאמן "שמצב זה גורם לעשרות, מאות, ואולי אלפים של מעוכבות שידוך בדרגות שונות של עיכוב, ואין על כך שום פקפוק וכי איך החי יכול להכחיש את החי" ע"כ.
ומצינו בחז"ל שיש תביעה נוראה על ענין זה, עי' ילקוט שמעוני שמיני רמז תקכד דלחד מ"ד טעם מיתת נדב ואביהוא היה משום ש"הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם, וכו', רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן למה בחוריו אכלה אש בשביל בתולותיו לא הוללו " ע"כ. ה' יצילנו
מעשה נפלא
ונסיים במעשה נפלא שכתב הגאון רבי יוסף ליברמן שליט"א בספרו משנת יוסף וז"ל: "אספרה דבר שכדאי שידעו חתני זמנינו, הגה"ק ר' שמעון סופר ז"ל אב"ד קראקא השיא א' מבניו לבתו של א' מחשובי קראקא שזכה לתורה וגדולה והיה איש צעיר שהשיא בתו הראשונה החתונה היתה נהדרת הסבו בראשה כל גדולי ודייני העיר, אדמורים מכל הסביבה והמון נכבדים שהשתתפו בשמחת הרב, שהיה גדול מרבן שמו. במשך השמחה כשהמחותן הצעיר ישב ג"כ בראש ע"י א' מחשובי האדמורי"ם, שאלו האדמו"ר אמור לי נא במה זכית להתחתן עם רב האי גאון רבן של ישראל בנו של מרן החת"ס ז"ל, ענהו המחותן אני אינני כלום, אבל עשיתי פעם דבר טוב וזה מלוה אותי כל הזמן והוא שנשאתי בת עני וכמנהג הארץ הבטיח את אשר הבטיח וקיים הכל. כשבאתי לשבת הראשונה אחרי החתונה לאכול אצל חמי ראיתי שחמותי אינה מדלקת נרות שבת בפמוטות כסף או נחושת, אלא באופן פשוט ביותר, ואילו אשתי הצעירה הדליקה בפמוטות שקיבלה מהוריה. לא יכולתי להתאפק ושאלתיה על זה. ענתה לי ודמעתה על לחיה שאלה הן הפמוטות של אמה וכיון שלא היה להם כסף לקנות לי חדשים נתנו לי אותם. התחלתי להתבונן בשאר החפצים וראיתי עוד דברים, כגון השמיכות שלנו, אמנם לא היו חדשות אבל טובות, מפוך, ואילו בבית חמי התכסו בשמיכות פשוטות, שבודאי היה קר להם. החלטתי להחזיר הכל לחמי. וכי אהנה ממה שהוא הפשיט העור מעל בשרו? לויתי אצל מכירים עשרת אלפים כסף, נגשתי לחמי ואמרתי לו: למה זה כבוד חמי נתן לי את חפציו השייכים לו, ומה טוב אני ממנו, ולמה מגיע לי יותר ממנו? הנה יקח נא חזרה את כל אשר נתן לנו משלו, ואני קניתי לי הנצרך לי ובטחוני שהשי"ת יעזור. וכן הוי, עוד באותו יום בבואי מבית המדרש נגש אלי יהודי ואמר לי: אברך, יש לי עסק הטוב בשבילך, שאפשר להרויח בו מצוין. כדאי ללוות להשקעה שהיא בטוחה. לויתי לי עוד עשרת אלפים ומכרתי הסחורה בעשרים אלף. מאז האירה לי שמש ההצלחה. זכיתי ב"ה לבנים ובנות מוצלחים ומוצלחות וברכת ה' היא תעשיר, ועם זאת לא בטלתי ח"ו לימודי בהתמדה יום יום, וכעת זיכני השי"ת בכבוד הזה להשתדך עם מרן הגאב"ד דעירנו. זהו ששמעתי ממגידי אמת. ואני בספר זה אינני מספר מעשיות, אבל מעובדא זו ישמע חכם ויוסיף לקח, וישמר לא רק על פמוטות וחפצי חמיו, כי אם גם על לבו. וטוב עין הוא יבורך. עכ"ל.